אנו רואים שעולמות פרטיים נובעות מאשליות המלאות בתחושות פחד ומחשבות גינוי. באמונה באשליות אלה נראה כי הגינוי שנמצא בשכלנו נגלה בעולם החיצוני. פחד, אשמה וגינוי קשורים זה בזה. כשאנו מזדהים עם האגו, אנו חוששים מלתת אהבה. אנחנו מחפשים אהבה, אך יחד עם זאת אנו מנסים להימנע ממנה, כי היא דורשת מאתנו נתינה ללא תנאי.
ללמוד להרפות מטירוף חיים זה -
לא נשתחרר ממחסום זה עד שנלמד לבדוק זאת מקרוב כדי לראות אותו כמה שהוא. כשאנחנו מסתכלים על צורות הפחד הרבות, זה עוזר לנו ללמוד מהי אי שפיות כך שנוכל ללמוד להסתכל מעבר לה.
האשמה היא מרכזית במערכת מחשבת האגו וגינוי הוא האמצעי לשמירה על אשמה עצמית והאשמת אחר. אנו רואים גינוי כאמצעי להגנה על זהותנו האינדיבידואלית. יחד עם הגינוי מגיע פחד מכיוון שאנחנו חוששים מהעונש שהגינוי דורש. אז האמונה שלנו בזה היא באמת משיכה לפחד ועולמנו מלא בתמונות של פחד ודרמות שמהפנטות את השכל. פחד זה חוסם את המודעות שלנו לאהבה שיש לאחינו בעולם האמתי, ואשר מוצעת לנו מהם לנצח.
כשאנו נפתחים לחזון האלוהי, אנו מכירים בטירוף העולם שאנו רואים דרך עיני הגוף. אנו מבינים כי דמויות נפרדות לא יכולות להיות אמיתיות באחדות אור האהבה הטהורה. מראה זה ניתן לנו כדי ללמוד כיצד להכחיש מה שכוזב, ולצאת מהעולם הפרטי שלנו בשלום. אנו מבינים שאנחנו באמת מבינים שהאחדות המשמחת של אהבה היא גלובלית ועולם פרטי לא מציע לנו כלום מזה. אנו שומעים את קריאת האהבה של אלוהים רק כאשר אנו מפסיקים לרצות לשמור על עולם פרטי וקטן שאנו יכולים לכנות שלנו.
אנו פותחים את עינינו לאור האהבה -
המטאפורה של שינה שאנו חווים עם הגוף שנרדם באה כדי להמחיש כיצד יכולנו לתפוש עולם שיצרנו שנראה כאמיתי אך הוא רק חלום בהכרה לא מודעת. אנו "ישנים" על ידי הכחשת החזון האלוהי- בהכחשת מה שיש, אז עלינו היה להמציא תחליף, שהוא החלום של עולם פרטי בו אנו שולטים דרך התפישה שלנו. כדי שזה ייראה אמיתי, אנו מדירים את אור האהבה ממנו. כלומר- את אלוהים.
אנו פוקחים את עינינו לאור האהבה באמצעות סליחה מהלב. חזון אמתי לא יכול להתגלות דרך עיני הגוף מכיוון שהגוף הוא גם חלק מהחלום שעשינו שמכחיש את הראייה. אך למרות הכחשה זו, חזון המשיח עדיין נמצא בהכרתנו. העולם האמיתי לאחר הסליחה מתעלם מכל התמונות האישיות שיצרנו. עלינו להיות מוכנים רק לשחרר את זכרונות ואמונות העבר ואת הדימויים של עולם פרטי שיצרמנו אנו נחווה את בהירות חזונו של העצמי האלוהי.
אנו פוקחים את עינינו לאור האהבה באמצעות סליחה מהלב. חזון אמתי לא יכול להתגלות דרך עיני הגוף מכיוון שהגוף הוא גם חלק מהחלום שעשינו שמכחיש את הראייה. אך למרות הכחשה זו, חזון המשיח עדיין נמצא בהכרתנו. העולם האמיתי לאחר הסליחה מתעלם מכל התמונות האישיות שיצרנו. עלינו להיות מוכנים רק לשחרר את זכרונות ואמונות העבר ואת הדימויים של עולם פרטי שיצרמנו אנו נחווה את בהירות חזונו של העצמי האלוהי.
רוח הקודש היא האור בו הוא מתגלה. וכל מי שהיה רואה אותו יכול לראות אותו, כי הוא ביקש שאור יעורר אותו. אנו מבקשים אור כאשר אנו מוכנים להיות מודעים לאמת. חלומותינו על פרוד מהאל והבריאה אינם האמת והם נתפשים רק בחשכת שכל האגו שמכחיש את האמת. עם האור אנו רואים את עצמנו כמו שרוח האל רואה אותנו ואנחנו חווים את היופי של אור האהבה שנמצא בכל מקום.
עקרונות להתבוננות
בתפישה הדואלית יש רק שני רגשות, אהבה ופחד. רגש האהבה נאצל הלאה, ובהינתנו הוא מתעצם ברשת מאוחדת. רגש הפחד מביא תוכן של אשליות אישיות משתנות. אשליות אישיות יוצרות עולם פרטי שאי אפשר למישהו אחר לקחת בו חלק, שכן הן בעלות משמעות רק בשביל היוצר שלהן, ואין להן משמעות כלל כמציאות אמתית. בעולם הזה יוצר עולם זה נע לבדו, כי רק הוא תופש זאת.
כל אחד מאכלס את עולמו בדמויות מעברו הפרטי, לכן העולמות הפרטיים שונים כל-כך זה מזה. הדמויות שהאדם רואה מעולם לא היו ממשיות, מפני שנוצרו רק מתגובותיו כלפי אחָיו, ואין הן מכילות את תגובותיהם כלפיו. אין הוא רואה שהוא יצר אותן ושאין הן שלמות. כי הדמויות הללו אין להן עדים, שהרי נתפשו רק בשכל אחד מופרד. באמצעות הצלליות המוזרות האלה הם מתייחסים לעולמם כשהם מתַקשרים עם מי שאינם קיימים, והם העונים להם. איש אינו שומע את תשובתם חוץ מזה שקרא אליהם, ורק הוא לבדו מאמין שהם ענו לו.
/Text/Chapter_13#VI. קישור
