אנחנו צריכים להעביר את מה שאנחנו מעריכים מראייה של הפיזי אל הרוחני. הסיבה שאנו רוצים לעשות זאת היא כי היופי והאמת של מה שאנו הננו, נמצאים ברוח ולא ניתן לראותם בצורה פיזית. העולם הזה שם דגש רב על היופי הפיזי. מנסה לעזור לגוף להיות יפה יותר או בדרך כלשהי להפוך את הגוף ל"טוב יותר". השקעות עצומות מוכנסות לקתדרלות ולמונומנטים. אבל כאן נאמר לנו: "היופי האמתי של המקדש לא ניתן לראותו עם עין פיזית."
אם אנחנו רוצים לראות את התהילה של מה שאנחנו הננו כמו שהאל ברא אותנו, עלינו ללמוד להשתמש בחזון רוחני ולהסתכל על פני כל צורה עם הרוח הנצחית שהנה אחת עם האל. זהו המזבח או הלב של מה שאנחנו. מכיוון שהאמת שאנו נשארים מאוחדים עם הבורא שלנו ועם כל מה שהוא אמתי, ועלינו לשחרר את כל האמונה בהפרדה כדי להכיר באופן מלא את העצמי האחד שלנו.
ניסיונותינו להיות יחידים , או ייחודיים, גורמים לנו לא להיות מודעים להיותנו אדם אחד, שלם, בעל אני נרחב. התוצאה היא תחושה של להיות לבד, בודד, וחסר וזה מאוד כואב. אבל האל נתן לנו את רוח הקודש כמו אם שאנחנו יכולים לפנות אליה כאשר הכאב של ההפרדה הופך להיות בלתי נסבל. אנחנו לא צריכים לחכות לזה, כי היא זמינה תמיד בתוכנו למי שמכיר בה ופונה אליה. אבל הרוב עדיין צריכים לחוות כאב כדי להניע אותם לחפש דרך טובה יותר.
מה קורה כאשר אנו מקבלים ראיה רוחנית ?
כשאנו לומדים לפנות יותר ויותר לרוח הקודש עבור החזון הגבוה שלה, אנחנו הופכים פחות ופחות סובלניים להכיל כאב שמגיע עם אמונת ההפרדה. אנו פונים אליה במהירות רבה יותר כאשר אנו חווים סכסוך או חוסר שלווה. כך אנחנו משחררים את האור הפנימי של מה שאנחנו, כדי לתת לעצמי האמתי שלנו לזרוח הלאה לעולם. הרצון של העצמי האמתי שלנו הוא להאציל את אור האהבה ללא גבול, בדיוק כמו האל. זוהי השמחה השלמה שלנו שבאה משינוי התפישה האנושית לאלוהית.
